מדע המעברים

בית הספר לחיים ולבגרות אישית מלמד כיצד להרגיש חי באמצעות עבודה על המעברים:

• משפה שמנוגדת לחיים, מוכנה מראש,
  שמצייתת לחוקי האחר--חוקי הלא-מודע--ושמותירה כל אחד נטול עצמיות מפני שהוא נהיה תלוי בחסר, בציפייה או בתלות במישהו אחר;

אל שפה חדשה שצריכה להבנות,
שמצייתת לחוקי החיים המעניקים תחושת מציאות המודעת לקיומה, ואשר יחידת הזמן שבה מהווה כל יום בחיינו.

המדובר אפוא ביצירת דרך חשיבה היוצאת מהפרה-דטרמינציה ההורית של תפקוד הלא-מודע, האחראי לנברוזה שלנו, כדי להיכנס לתוך דטרמינציה מודעת, שאנו צריכים לבנות לעצמנו כגבר וכאישה בוגרים.

עבודה על ההעברה

מה שמבדיל בבירור טכניקה זאת מהטכניקה הפסיכואנליטית הקלאסית הוא העמדה ההתחלתית של העבודה הפסיכואנליטית: אין מדובר כאן באחד שכביכול יודע (הפסיכואנליטיקאי) ובאחד שלא יודע (הפציינט), אלא באחד שלומד איך לחקור (הפסיכואנליטיקאי) ובאחד שמסכים ללמוד איך לחקור את עצמו (הפציינט). עמדה זו אין לה דבר עם זאת של שולט-נשלט. זהו מצב של יחסים בין שווים, שבו כל אחד יודע את שעליו לעשות.

הסירוב לבקשת האהבה ויצירת חלל חופשי ביו המטפל לבין הפציינט, שהופכים למושא העבודה עבור שניהם, מאפשרים עם הזמן ליצור חלל מעבר אובייקטיבי ככל האפשר, המטהר את מאבקי הכוחות הקיימים בין המטפל לבין הפציינט.

הדרך לאוטונומיה ולהפוך לנושא של עצמנו תובעת לצאת מהסובייקטיביות הקיימת בין הפסיכואנליטיקאי לבין הפציינט, היכולה ברגעים רבים "לסגור" את חלל הטיפול ולכלוא אותו במשחק הכפול של ההתנגדויות הקיימות בין הפסיכואנליטיקאי לבין פציינט.

נטרול מנגנון הדחפים של ההעברה מאפשר להשיג את התפקוד של יחסי עבודה בשניים, ולהתרחק מהתפקוד הורה - ילד שחוזר תמיד על עצמו ובולם את השגת תחושת החיות.