בית הספר לחיים ולבגרות אישית הוא המקום בו מתורגלת הטכניקה הפסיכואנליטית שפותחה על-ידי ד"ר מריז טובול.

בית הספר, שנוסד בשנת 1994, קבע לעצמו בתור מטרה עיקרית לעבוד על חוקי החיים וללמוד כיצד לבנות לעצמנו שפה חדשה שמשתחררת מהתלות שלה באחר כדי שנהפוך להיות הנושא של עצמנו. בדרך זאת, אנו יוצרים מצב של חיות תוך כדי לימוד מודע של הגדרה עצמית ואהבה עצמית בתוכנו; ולכן, אנו לומדים להפסיק להתייחס גרוע אל עצמנו, להמעיט בערכנו ולהוציא מעצמנו את הרצון לחיות שקיים בכל אחד מאיתנו. תפקוד מצב החיות ניתן ללימוד וליישום עבור כל אחד מאיתנו, וזאת כדי שהמצב של בגרות אישית יקבל סוף-סוף משמעות וחיים. אז, המושג הומאני יתגבר על השפה ההורית חסרת-המשמעות של הלא-מודע, שהיא בלתי אנושית ומצמיתה. המדובר אפוא בלהעניק לעצמנו את האמצעים להגדיר את עצמנו ולעשות לעצמנו טוב.

במהותו, בית הספר לחיים ולבגרות אישית עוסק בעיקר בלימוד של כיצד להפוך את הזמן לחי. בית ספר זה מבקש להיות מקום שבו נוצרת משמעות על ידי הפיכת הזמן הראלי לנושא העיקרי. כלומר, להפוך את הזמן שלנו לתנועה בעלת איכות ריאלית: במילים אחרות, לא לעשות משהו רק מתוך מטרה לסיים אותו, אלא כדי להיות מרוצים מעצמנו בנוגע למה שאנו עושים. אין זה אומר שלא עוסקים בלא-מודה, אלא--וה"אלא" הזה עושה את כל ההבדל בהשוואה לעבודה הפסיכואנליטית ה"קלאסית"--שיש צורך למנוע את השליטה מהלא-מודע ולא לאפשר לנו להיות נשלטים על ידי השפה המצמיתה של החסר.

בית הספר לחיים ולבגרות אישית מציע ליישם את מה שמתרחש על הספה בחיים האמיתיים: חוויה זו מעניקה את כל הערך לסיפור החיים האמיתי שנחווה, ומתקדמת כל פגישה מהשחזור של ההווה, שהפך לעבר אבל טרם מת או טרם הועבר למצב שבו הפציינט לא יכול לאמת אותו. העבודה הפסיכואנליטיקאית לוקחת אז בחשבון את כל נתוני הזמן, החלל והריאליות של הניסיון הנחווה בכל פגישה ולא של הניסיון הסביל המוטבע בחותם העבר בלבד. בית הספר לחיים ולבגרות אישית הנו טכניקה שנותנת עדיפות למסומן ולחלל-זמן יחסי ריאלי, שני אלמנטים שיש לבנותם.

גישת בית הספר לחיים ולבגרות אישית מורכבת מ:

הלימוד של איך להשתחרר משפה, שנותנת מקום לסבל--שנגרם ע"י החסר של האחר--ע"י ציות לחוקים של האחר וע"י המוחלטות של זמן העבר, הסימבולי. זאת, כדי ליצור לעצמנו שפה שונה, שמחזקת את הרצון לעצמיות, את הציות לחוקים של החיים ואת היחסיות של הזמן הריאלי והעכשווי.

הארגון של אינסטינקט החיים והרצון המודע שלו להרגיש בחיים, כדי לתת כיוון ומשמעות לזמן שחולף ולצאת מתוך השעמום הקיומי.

העדפת האחריות לפעולותינו על פני תחושת האשמה על תגובותינו והתקרבות לאנרגיית החיים שנותנת חשק לפעולה.

העברה ויישום של מה שקורה על ה"שפה" אל החיים האמיתיים, והחלפתה של ההעברה על האחר, (הפסיכואנליטיקאי שצריך כביכול לדעת), במערכת היחסים בין הפציינט ולבין מה שהוא צריך להגשים. בדרך זו, הפסיכואנליטיקאי ימקם את שאלות הפציינט סביב ה"אני לא יודע" שלו כנושא המרכזי של האנליזה.

פירוש הדבר לתת עדיפות לערכי החיים על פני דחפי המוות, אלה שהופכים את הזמן לאויב החיים, בעוד שהחיים מהווים בעצם את המודעות לזמן המציאותי.