השפה, המלה החופשית, הפגישות הקבועות הם שלושת המרכיבים המקובלים של הטכניקה הפסיכואנליטית. המקוריות של בית הספר לחיים ולבגרות אישית נמצאת באופן השימוש במושג הזמן הריאלי וביישום של איך ללכת בעקבות הזמן שלנו, בכיוון שנע קדימה ראשית כל, במקום לחזור אחורה אל זמן עבר, מת.

הפסיכואנליטיקאי מתערב בשיחה באופן קבוע כדי לא להשאיר את הפציינט אסיר של שפה מצמיתה ועקרה שתגרום לו להרגיש יותר ויותר גרוע. ההתערבות הקבועה של הפסיכואנליטיקאי מבטאת את הרצון להימנע משימוש בתסכול (אצל הפציינט) שנגרם ע"י השקט של הפסיכואנליטיקאי. תסכול שמגביר את רגש הבדידות והחסר אצל הפציינט. רגש הבדידות הזה עובד על ההעברה במערכת היחסים של שולט (הפסיכואנליטיקאי) ונשלט: הפציינט, שמייצרת מחדש את מודל היחסים עם ההורה ובעיקר את מה שנחווה בהקשר להורה.

ההיסטוריה של הלא-מודע היא בעיקר זאת של חוסר בגרות רגשית "טבעית" שקיימת תחת החותמת של הפרה-דטרמינציה : כאשר מדברים על חוסר בגרות, מדברים על "עודף" של סבל תגובתי ביחס לשיפוט. כל ילד שופט פחות או יותר בחומרה מה שלא מספק אותו. האמונה שהילד כולו טוהר ושההורה הוא זה שמחזיק בכל השליטה על הילד אינה מדויקת: דעה קדומה זאת שבוחרת להטיל את כל האשמה על ההורה, לא מקדמת שום בגרות ריאלית, לא אצל ההורה, ולא אצל הילד.

הפתרון כדי לצמצם את תחושת ההאשמה העצמית זה לקחת את האחריות על פעולותינו: להרגיש אשם, זה לבוא בטענות אל עצמנו ודבר זה מייאש בגלל הדריכה במקום: להרגיש אחראי, פירוש הדבר לרצות לתקן, ובכך להכניס את עצמנו לתנועה.

כל מה שהוא בחזקת תגובה יש בו משום תלות וחזרה על דברים שדורכת במקום.
כל מה שהוא בחזקת פעולה מעניק אוטונומיה וניסיון שיש בו התחדשות.
לדעת מתי אנו נמצאים בפעולה ומתי אנו נמצאים בתגובה, מאפשר להגדיר את רמת המודעות והפתיחות לזמן, מודעות שכל אחד זקוק לה כדי להתקדם.

מטרות העבודה שנעשית הן קודם כל העשייה עצמה: העשייה אינה טבעית. הטבעי הוא לחשוב קודם-כל על הפעולה.
לרצות: זה ללמוד להפוך להיות נושא של עצמנו ולצאת מהפאסיביות של החסר כדי להתקדם לכיוון של אנרגיה שרוצה לעשות משהו. המדובר בעיקר בלעשות קודם ולחשוב אחר-כך, ולחזור על תפקוד חדש שייחרט בנו כחלק מהלימוד. לימוד שנותן ערך לניסיון ולידע הנרכש שכרוך בניסיון זה, במקום לתת אמון עיוור ופאסיבי באמונות מקובלות לגבי החיים, או לגבי אידיאל חיים שלא עונות בשום צורה על רצוננו אנו לחיות.

על פי דרך זאת, המטרות הן:

לרצות להרגיש יותר טוב: זה דבר נלמד.
לרצות לעבוד בזמן ריאלי, שיחידת הזמן שלו היא כל יום מהחיים.
לרצות לעשות סדר בבית שלנו כמו גם בראש שלנו. האי-סדר הוא גורם דאגה ונותן תחושת בלבול, חוסר עקביות ומצוקה בכך שהוא חוזר על עצמו במעגליות.
לרצות ללמוד לעבור בהדרגה מהזמן הסמלי של הדברים המוחלטים, של האידיאלים ושל האמונות המקובלות אל זמן יחסי, ריאלי, שלא בוטח אלא בתוצאות ניסיונותיו.
לרצות להרגיש טוב עם עצמנו לפני הכל.
לרצות ללמוד ולחזור ולשנן את לימוד ההעברה הזאת - "העשייה דרך" - (מה שהפציינט עושה דרך הפסיכואנליטיקאי)
לרצות להפוך סקרנים כלפי עצמנו ולהפסיק לתפקד בניגוד לזרימת הזמן.

ניטרול התפקוד של הלא-מודע ולפעול עליו על-ידי בנייה עצמית מודעת של מצב מנטאלי שבוטח רק במה שהוא חווה, כך בית הספר לחיים ולבגרות אישית פועל ומאפשר להגשים את הרצון לעשייה, המתנגד לגועל של המחשבות הסטריליות שגורמות שעמום עמוק לאדם שמרשה לעצמו לשקוע בהן.

עבודה זאת דורשת פגישות עבודה פעילות וריאליות שעובדות על איך להגיב כדי לא להישאר אסיר של הלא-מודע בנוגע למה שעושה טוב, ולמה שעושה רע. למצוא אנרגיה , זה להשתחרר מהרגש השלילי שמשתלט, כדי להפוך לאט-לאט את התפקוד של ה-"אני רוצה" לתנועה שנותנת ל"אני" חשק להתחיל מחדש בלי להשתעמם ולהפוך להיות סקרן כלפי העצמי ללא ליאות. כדי שדרך החשיבה לא תאבד עניין, היא צריכה לעגן את עצמה במציאות מוחשית שמגלמת אותה.

בית הספר לחיים ולבגרות אישית הוא גם מקום שבו רוכשים שפה שרוצה לראות את עצמה כעקבית וצמודה לצורך שלנו להיות מודעים לעצמנו. כתוצאה מלימוד זה אנו נוכל לתת אהבה ולעשות טוב לאחר, מפני שלמדנו לעשות טוב לעצמנו.

כל פגישת עבודה היא בעלת התחלה, משך וסיום, מעגל שצריך לבטא תנועה לעבר פתיחות ולא לעבר סגירות מרדנית באשר לכל תקווה.

כל פגישת עבודה מעבדת--על בסיס אירועים מוחשיים וריאליים--את ההצלחה או הכישלון של הפעולות שננקטו על-ידי הפציינט. פירושו של דבר, לחפש וללמוד לא רק מה שיוצר את אי-הנוחות, הדאגה או הפחד מול מצב כלשהו, אלא גם ליזום גישה שונה שמאפשרת לצאת מהפגישה בהרגשה משופרת מזאת שאיתה נכנסים.

כל פגישה היא יצירת קו פעולה שנועד ליישום חוזר במהלך הזמן, מסלול שחורט את זכר המציאות, המהווה את הביטוח היחיד לתחושה של קיום אמיתי, מפני שהוא מודע למה שקורה, ולקשר בין הרצון לבין הצלחת מימושו.

ללמוד, זה ללמוד להכיר את עצמנו.
לקחת את השלטון על עצמנו, זה לשלול מאבקי כוח.
לעשות מכל יום של חיינו, מכלול שבדומה לפגישת עבודה מורכב משלושה חלקים: הבוקר, היום והערב, שמכין את החלק הרביעי של השינה. זה מעגל שמעניק סוף כל סוף את היחסיות הריאלית לזמן ולפיכך לכל מה שמתרחש בו.

ולבסוף, יש לדעת שקיימת שפה שאוסרת את ביטוי המילים ה"אמיתיות" של רגשות ותחושות הגוף: זאת השפה הרגשית שנוטלת מהמילים את ההתייחסות לאחר ומאפשרת רק את שפת הדחפים האלימים, התוקפניים וגורמי תחושת ההאשמה העצמית. קיימת שפה אחרת שצריכה להיווצר, שנותנת לכל מילה את התחושה שלה ומלווה בתנועה אמיתית כלפי האחר. זאת השפה של יצר החיים שלנו, אותה צריך לבנות ולגרום לה לנצח במודעות את שפת הדחפים של העדר-החיים, דחפים שמנוהלים על-ידי המבניות של הלא-מודע המצמית. מאז, לא יהיה שום צורך לחשוש מהאחר, מפני שכל אנרגיית המילים תתרכז במה שיש להן לומר ולא בציפייה למה שיש לאחר להגיד. בדרך זאת, ניתן יהיה להתרפא מהדחפים שלנו ומהאלימות שהורסת אותנו.